האוהדים אור גלאס ויניב פרסיה כתבו טורי פרידה מאולם הפחים הישן והאהוב:
יניב פרסיה
25.5.2015
לילה לפני יום היסטורי. השעה 12 בלילה ובאמת שאני לא מצליח להירדם. שוכב במיטה והדבר היחידי שרץ בראש זה מה הולך ליהיות מחר - מחר אני נפרד מהבית שלי. כמעט 10 שנים מאז שהגעתי לשם בפעם הראשונה: זה היה בשנת 2006 אם אני לא טועה, משחק בליגה הלאומית - הפועל חולון משחקת באולם הפחים. אני מגיע לרחבה בחוץ ואני רואה מבנה ישן שנראה ממש על הפנים ובראש אני אומר לעצמי "לאן הבאתי את עצמי? לאן אני נכנס בעצם?".
אבל האווירה תפסה אותי מבחוץ. פשוט נכנסתי פנימה בלי לחשוב הרבה, ועל השניה הראשונה שנכנסתי פשוט כל המחשבות שלי נמחקו. השניה הראשונה באולם הפחים, הנשימה הראשונה, ההתרגשות, האווירה, הצבעים, הקהל המשוגע שלא מפסיק לעודד. זה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי. לא היה לי מושג בכדורסל ואת האמת שהמשחק לא ממש עניין אותי... עניין אותי דבר אחד: שער 3. עומד בצד של שער 3
מסתכל על כל המשוגעים שקופצים ושרים בלי הפסקה, מנסה לקלוט את השירים ולשיר ביחד איתם. ושם זה קרה: התאהבתי בפעם הראשונה, התאהבתי בדבר הזה שנקרא הפועל חולון. מאז פעם בשבועיים כמו שעון שוויצרי מתייצב באולם הפחים ומגיע לכל משחק. מגיל 12-13 דרך הצבא ועד העבודה כיום, זה הפך לחלק כל כך משמעותי בחיים שליץ מי שלא עובר את הדבר הזה - אי אפשר באמת לתאר את ההרגשה של לאהוב באמת קבוצה - שזה חלק מהחיים שלך... אם זה הדברים שאתה קובע בתור ילד שלא יתנגשו לך עם המשחק, אם זה הגימלים שאתה מתכנן להוציא בצבא כי ביום ראשון ירושלים מגיעה לפחים ואין מצב בחיים שאני מפספס את זה ואם זה הסידור עבודה שאתה שולח פעם בשבוע ואתה יודע כבר באיזה יום לא לקבוע משמרת ערב.
הקבוצה והמקום המדהים הזה נהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, עברתי שם כל כך הרבה חוויות: מעלייה לליגת העל, לאליפות היסטורית, גביע משוגע וגם עונת כמעט ירידה... כמה זכרונות... ההתרגשות להיכנס לאולם כל פעם מחדש, ההתרגשות של יום של משחק, החולצה שחוזרת סחוטה מזיעה אחרי כל משחק, כאב הגרון והצרידות שלא עוברים לך מרוב עידוד ו"ברכות" לשופטים, האושר אחרי כל סל שנכנס ומצד שני עצבים בלתי נפסקים על כל מהלך שלא נראה במקום. כל כך הרבה סערות רגשות בערב אחד, במשחק אחד, במקום אחד... וכמו כל דבר בחיים - הקדמה מנצחת הכל. בסופו של דבר צריך לעבור למקום שבו במקום מאווררים יש מזגן ושלא צריכים לשים דלאים על הגג כדי שהגשם בחורף לא יטפטף עלינוף ויציעים בצבע סגול יפיפיים, אבל עדיין הפרידה הזאת יותר קשה מהכל...
אני כותב את זה ואני עם דמעות בעיניים, דמעות של פרידה. שימשת לי כבית שני כבר 10 שנים והגיע הזמן לעזוב. תודה על כל רגע שהענקת לי. תודה על הילדות המדהימה שעברתי בזכותך, תודה על כל זיכרון ושניה שזכיתי להיות שם.
אור גלאס
יניב פרסיה25.5.2015
לילה לפני יום היסטורי. השעה 12 בלילה ובאמת שאני לא מצליח להירדם. שוכב במיטה והדבר היחידי שרץ בראש זה מה הולך ליהיות מחר - מחר אני נפרד מהבית שלי. כמעט 10 שנים מאז שהגעתי לשם בפעם הראשונה: זה היה בשנת 2006 אם אני לא טועה, משחק בליגה הלאומית - הפועל חולון משחקת באולם הפחים. אני מגיע לרחבה בחוץ ואני רואה מבנה ישן שנראה ממש על הפנים ובראש אני אומר לעצמי "לאן הבאתי את עצמי? לאן אני נכנס בעצם?".
אבל האווירה תפסה אותי מבחוץ. פשוט נכנסתי פנימה בלי לחשוב הרבה, ועל השניה הראשונה שנכנסתי פשוט כל המחשבות שלי נמחקו. השניה הראשונה באולם הפחים, הנשימה הראשונה, ההתרגשות, האווירה, הצבעים, הקהל המשוגע שלא מפסיק לעודד. זה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי. לא היה לי מושג בכדורסל ואת האמת שהמשחק לא ממש עניין אותי... עניין אותי דבר אחד: שער 3. עומד בצד של שער 3
מסתכל על כל המשוגעים שקופצים ושרים בלי הפסקה, מנסה לקלוט את השירים ולשיר ביחד איתם. ושם זה קרה: התאהבתי בפעם הראשונה, התאהבתי בדבר הזה שנקרא הפועל חולון. מאז פעם בשבועיים כמו שעון שוויצרי מתייצב באולם הפחים ומגיע לכל משחק. מגיל 12-13 דרך הצבא ועד העבודה כיום, זה הפך לחלק כל כך משמעותי בחיים שליץ מי שלא עובר את הדבר הזה - אי אפשר באמת לתאר את ההרגשה של לאהוב באמת קבוצה - שזה חלק מהחיים שלך... אם זה הדברים שאתה קובע בתור ילד שלא יתנגשו לך עם המשחק, אם זה הגימלים שאתה מתכנן להוציא בצבא כי ביום ראשון ירושלים מגיעה לפחים ואין מצב בחיים שאני מפספס את זה ואם זה הסידור עבודה שאתה שולח פעם בשבוע ואתה יודע כבר באיזה יום לא לקבוע משמרת ערב.
הקבוצה והמקום המדהים הזה נהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, עברתי שם כל כך הרבה חוויות: מעלייה לליגת העל, לאליפות היסטורית, גביע משוגע וגם עונת כמעט ירידה... כמה זכרונות... ההתרגשות להיכנס לאולם כל פעם מחדש, ההתרגשות של יום של משחק, החולצה שחוזרת סחוטה מזיעה אחרי כל משחק, כאב הגרון והצרידות שלא עוברים לך מרוב עידוד ו"ברכות" לשופטים, האושר אחרי כל סל שנכנס ומצד שני עצבים בלתי נפסקים על כל מהלך שלא נראה במקום. כל כך הרבה סערות רגשות בערב אחד, במשחק אחד, במקום אחד... וכמו כל דבר בחיים - הקדמה מנצחת הכל. בסופו של דבר צריך לעבור למקום שבו במקום מאווררים יש מזגן ושלא צריכים לשים דלאים על הגג כדי שהגשם בחורף לא יטפטף עלינוף ויציעים בצבע סגול יפיפיים, אבל עדיין הפרידה הזאת יותר קשה מהכל...
אני כותב את זה ואני עם דמעות בעיניים, דמעות של פרידה. שימשת לי כבית שני כבר 10 שנים והגיע הזמן לעזוב. תודה על כל רגע שהענקת לי. תודה על הילדות המדהימה שעברתי בזכותך, תודה על כל זיכרון ושניה שזכיתי להיות שם.
אור גלאס
איכשהו
בחיים לא יצא לי לעבור דירה. אולי כשהייתי בחיתולים. אף פעם לא הכרתי
את ההרגשה של לארוז את החפצים, לעזוב את הזכרונות, את השכונה, את המקומות
המוכרים ואת האנשים, ולעבור למקום חדש לגמרי ולהתחיל לבנות את כל הזכרונות
מאפס. ובכל
זאת ב-9 השנים האחרונות היה מקום אחד נוסף בעולם שבו הרגשתי בבית. קוראים
לו "היכל האחד במאי", או כמו שכולם קוראים לו - אולם הפחים. ואת הבית הזה
אני ועוד הרבה אחרים עומדים לעזוב ממש בקרוב.
***
האולם הקסום הזה נפתח עוד הרבה לפני שההורים שלי אפילו היו בתוכניות, אי שם בתחילת שנות ה-50. כמה וכמה אגדות כדורסל התחנכו על הבלטות שהפכו לפרקט, ירקו דם והזיעו בלי או עם גג, וגם כשהיה גג לפעמים היו תלויים בחסדיו ובדליפותיו. בכל זאת, מדובר בפחים.
***
אבל את הרומן שלי עם הפחים התחלתי טיפה יותר מאוחר. הזכרון הראשון שלי מהאולם הוא בתור ילד קטן אולי בן 5 או 6, איפשהו בסוף שנות ה-90 הולך עם אבא למשחק. לא זכור לי יותר מדי חוץ מזה שממש, אבל ממש רציתי טילון. היה צפוף ומחניק והמוכר של הארטיקים נראה כמו המשיח בכבודו ובעצמו.
***
השנים עברו ואיתם גדלה האהבה שלי לכדור הכתום. כמו בכל בית בישראל ידעתי שכדורסל זה רק מכבי ת"א בימי חמישי. וכילד הייתי מחכה מחמישי לחמישי, מדליק ערוץ 1 ורואה את מכבי זוכה בשלושה גביעי אירופה דרך המסך. כף רגלי אף פעם לא דרכה ביד אליהו דאז אבל ידעתי לשנן את שמות כל השחקנים בסגל וקראתי לעצמי אוהד מכבי.
***
ידעתי שהפועל חולון קיימת אבל היא היתה באחורי התודעה שלי. בשיא ההצלחה של מכבי ת"א חולוניה שיחקה בליגה הארצית ואפילו לא השתחלה לעמודים האחרונים בעיתוני החדשות. עד שיום אחד בכיתה ו´ נתקלתי במודעה - גמר פלייאוף לאומית נגד הפועל עפולה, משחק 3, אולם הפחים, כניסה חופשית.
***
החלטתי לאסוף כמה חברים וללכת. בכל זאת, כדורסל חינם וקרוב לבית. חשבתי שנהיה שם לבד, אולי עם עוד 50 אוהדים גג. בפועל היה תור מהכניסה לשער 3 ועד לקופות הרחוקות. קניתי חולצה של "חולון אימפריה" ונכנסתי. את הטירוף שהיה שם אני לא יכול לשכוח עד היום. 2800 אוהדים סגולים חמושים בבלונים, זיקוקים, אבוקות, קונפטי ומה לא. לא ראיתי כזה טירוף בחיים שלי, בטח לא בליגה לאומית. חזרתי הביתה בלי קול ועם צפצופים באוזניים, כמו שאבא הבטיח.
***
למרות שהפסדנו את המשחק התאהבתי מיידית בקבוצה ובעיקר בקהל. ידעתי שזאת הקבוצה שאני רוצה לאהוד ושאנרגיות כאלה אני לא אמצא בשום מקום.
***
ב-9 השנים הבאות הלכתי עם הקבוצה הזו כמו משוגע לכל מקום. מנהריה ועד אילת, כמעט לכל חור בארץ. מי שמכיר אותי יודע שבימים של משחק אני נמצא בעולם אחר, פשוט לא מאופס. ידעתי את טעמה המתוק של אליפות הסטורית בשניה האחרונה, ובעונה שלאחר מכן - גביע מרגש שהושג בדיוק באותה הדרך. ידעתי את התסכול והכשלון בעונה שכמעט הסתיימה בירידת ליגה. ידעתי הפסדים, ידעתי ניצחונות, למדתי מהו געגוע ואיך מטפלים בגרון כואב ולפעמים גם בלב כואב. הכרתי חברים חדשים וצברתי אינספור חוויות. אבל דבר אחד תמיד נשאר איתי בזכרונות - וזה הבית הישן. הוא לא הכי יפה (ומי שהיה בשירותים לפני השיפוץ יודע על מה אני מדבר) והוא לא הכי גדול. אבל הוא הכי מיוחד והוא הכי שלי. הכי שלנו.
***
אין חולוני שלא היה שם לפחות פעם אחת בחייו או לפחות עבר ליד. אולי למד לשחות בבריכה הצמודה אליו, אולי נרשם לחוג כדורסל והתענג על נקניקיה ב-8 שקל אצל יוסף בקיוסק.
***
זה כמעט בלתי נתפס שחולוניה שלנו משחקת את משחקיה האחרונים בפחים לפני המעבר להיכל החדש בפארק פרס. אני מתרגש ובעיקר חושש רק מלחשוב על המעבר, אבל רוצה לסיים את התקופה הזו בתחושה הכי טובה שיש. בתחושה שרק האולם הזה יודע לתת.
***
האולם הקסום הזה נפתח עוד הרבה לפני שההורים שלי אפילו היו בתוכניות, אי שם בתחילת שנות ה-50. כמה וכמה אגדות כדורסל התחנכו על הבלטות שהפכו לפרקט, ירקו דם והזיעו בלי או עם גג, וגם כשהיה גג לפעמים היו תלויים בחסדיו ובדליפותיו. בכל זאת, מדובר בפחים.
***
אבל את הרומן שלי עם הפחים התחלתי טיפה יותר מאוחר. הזכרון הראשון שלי מהאולם הוא בתור ילד קטן אולי בן 5 או 6, איפשהו בסוף שנות ה-90 הולך עם אבא למשחק. לא זכור לי יותר מדי חוץ מזה שממש, אבל ממש רציתי טילון. היה צפוף ומחניק והמוכר של הארטיקים נראה כמו המשיח בכבודו ובעצמו.
***
השנים עברו ואיתם גדלה האהבה שלי לכדור הכתום. כמו בכל בית בישראל ידעתי שכדורסל זה רק מכבי ת"א בימי חמישי. וכילד הייתי מחכה מחמישי לחמישי, מדליק ערוץ 1 ורואה את מכבי זוכה בשלושה גביעי אירופה דרך המסך. כף רגלי אף פעם לא דרכה ביד אליהו דאז אבל ידעתי לשנן את שמות כל השחקנים בסגל וקראתי לעצמי אוהד מכבי.
***
ידעתי שהפועל חולון קיימת אבל היא היתה באחורי התודעה שלי. בשיא ההצלחה של מכבי ת"א חולוניה שיחקה בליגה הארצית ואפילו לא השתחלה לעמודים האחרונים בעיתוני החדשות. עד שיום אחד בכיתה ו´ נתקלתי במודעה - גמר פלייאוף לאומית נגד הפועל עפולה, משחק 3, אולם הפחים, כניסה חופשית.
***
החלטתי לאסוף כמה חברים וללכת. בכל זאת, כדורסל חינם וקרוב לבית. חשבתי שנהיה שם לבד, אולי עם עוד 50 אוהדים גג. בפועל היה תור מהכניסה לשער 3 ועד לקופות הרחוקות. קניתי חולצה של "חולון אימפריה" ונכנסתי. את הטירוף שהיה שם אני לא יכול לשכוח עד היום. 2800 אוהדים סגולים חמושים בבלונים, זיקוקים, אבוקות, קונפטי ומה לא. לא ראיתי כזה טירוף בחיים שלי, בטח לא בליגה לאומית. חזרתי הביתה בלי קול ועם צפצופים באוזניים, כמו שאבא הבטיח.
***
למרות שהפסדנו את המשחק התאהבתי מיידית בקבוצה ובעיקר בקהל. ידעתי שזאת הקבוצה שאני רוצה לאהוד ושאנרגיות כאלה אני לא אמצא בשום מקום.
***
ב-9 השנים הבאות הלכתי עם הקבוצה הזו כמו משוגע לכל מקום. מנהריה ועד אילת, כמעט לכל חור בארץ. מי שמכיר אותי יודע שבימים של משחק אני נמצא בעולם אחר, פשוט לא מאופס. ידעתי את טעמה המתוק של אליפות הסטורית בשניה האחרונה, ובעונה שלאחר מכן - גביע מרגש שהושג בדיוק באותה הדרך. ידעתי את התסכול והכשלון בעונה שכמעט הסתיימה בירידת ליגה. ידעתי הפסדים, ידעתי ניצחונות, למדתי מהו געגוע ואיך מטפלים בגרון כואב ולפעמים גם בלב כואב. הכרתי חברים חדשים וצברתי אינספור חוויות. אבל דבר אחד תמיד נשאר איתי בזכרונות - וזה הבית הישן. הוא לא הכי יפה (ומי שהיה בשירותים לפני השיפוץ יודע על מה אני מדבר) והוא לא הכי גדול. אבל הוא הכי מיוחד והוא הכי שלי. הכי שלנו.
***
אין חולוני שלא היה שם לפחות פעם אחת בחייו או לפחות עבר ליד. אולי למד לשחות בבריכה הצמודה אליו, אולי נרשם לחוג כדורסל והתענג על נקניקיה ב-8 שקל אצל יוסף בקיוסק.
***
זה כמעט בלתי נתפס שחולוניה שלנו משחקת את משחקיה האחרונים בפחים לפני המעבר להיכל החדש בפארק פרס. אני מתרגש ובעיקר חושש רק מלחשוב על המעבר, אבל רוצה לסיים את התקופה הזו בתחושה הכי טובה שיש. בתחושה שרק האולם הזה יודע לתת.
