האוהד יאן טטרבסקי כתב גם הוא טור פרידה מרגש מאולם הפחים:2006, לקראת סוף חודש מאי, קורא לי חבר מהחלון ואומר לי לבוא למשחק של חולון. עליו.
בלי לחשוב פעמיים אני שם נעליים ורץ למטה.
לא ידעתי לאן אני הולך או למה לצפות,אבל הגוף שלי היה מלא בהתרגשות.
בפעם הראשונה שראיתי את הפחים הייתי המום. באותו הרגע הוא היה נראה ענק, וכלכך רציתי כבר להכנס.
הדבר הראשון שהרגשתי כשנכנסתי פנימה הוא שהיה נורא חם. חם וצפוף. רוב הזיכרונות שלי מהמשחק הראשון בפחים מתנקזים בערך לרבע האחרון של אותו משחק.
הלב שלי נדלק יחד עם האבוקות, יחד עם הטירוף של הקהל, באותם רגעים לדפוק על הפחים היה נראה לי הדבר הכי כיף שיש לעולם הזה להציע.
השלשה של עדי פרג העיפה אותי לשמיים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי הרי רק 3 שעת לפני התוודעתי לחולוניה לראשונה ובאותו רגע כבר הרגשתי שייך. בשנים הבאות חולוניה הפכה לחלק מחיי.
במשך שנתיים פעם בשבועיים הייתי נעלם מהבית לשעתיים וחוזר מבלי שההורים ידעו איפה הייתי.
לבסוף "נשברתי". רצתי לאמא והכרחתי אותה לקנות לי כרטיס. ולא סתם כרטיס, גמר הפיינל פור.
משחק האליפות היה המשחק הראשון שלי מחוץ לפחים.
עמדתי לי ביציע (מעל הגוש המעודד, ולא הורדתי ממנו את העיניים) עם מזגן, כיסא, מרווח, היה לי נחמד אבל לא יותר מזה כי באותו רגע רציתי לקפוץ למטה ולשיר קרוב לכולם ולא ביציע המרוחק הזה, רציתי רק קצת להרגיש בפחים. השנים חולופות ומבלי ששמתי לב הפחים הוא כבר לא אולם שאני מבקר בו פעם בשבוע, אלא מקום מפלט, מקום מפגש, מקום בו פגשתי אנשים שכיום אני יכול לקרוא להם משפחה.
אני עובר בפחים על בסיס יומי. בדרך לבית ספר ובחזרה ממנו, כשאני פוגש חברים, משחקים,אימונים, שבתות תפאורה וכשסתם עושים מפגש של כל החבר´ה.
חוויתי בפחים מהרגעים השמחים בחיי, וגם מהקשים שבהם.
קפצתי בכל סל והתעצבנתי בכל מהלך רע.
צעקתי, קיללתי, שרתי, בכיתי.
בפחים עברתי הכל.
* * *
בתחילת העונה כולנו ידענו שזוהי העונה האחרונה בפחים כולנו אמרו שיש עוד זמן ושבסופו של דבר הגיע הזמן להפרד ולהתקדם הלאה.
במשך כל העונה הדחקתי, ניסיתי לא לחשוב על כך שעוזבים את הפחים ונתתי לזמן לעבור.
לא האמנתי שזה יקרה, גם לא כשהתחלנו לעבוד על תפאורת הפרידה.
זה נחת עליי בכאפה כואבת יום לפני. הגעתי לפחים כדי לקנות כרטיס לחבר וחשבתי שזה ייקח כמה דקות ואני כבר אחזור הביתה. אחרי כמה דקות שאני מדבר עם כל האנשים שמלווים אותי כבר שנים זה קרה.
הבטתי לרגע על הפחים ועברה בי צמרמורת.
באותו רגע קלטתי שזהו, אני לא יכול לעשות כלום, אנחנו עוזבים.
25.5.15 – נפרדים מהבית
השעה 12 בצהריים ואני כבר בפחים, לוקח שק בדים ומתחיל לתלות על עמודי חשמל מסביב לאולם.
במשך שעות עבדנו סביב השעון כדי שהעיר תיצבע בסגול-צהוב, אבל במיוחד שהפחים יהיו צבועים בצבעי המועדון בכל פינה.
השעה 18:00 והרחבה מחוץ לאולם מלאה באוהדים שאת חלקם לא ראיתי מעולם.
בערך בשעה הזו השערים היו אמורים להיפתח והקהל היה אמור לנהור פנימה.
18:57 אני מסתכל על השעון והשערים עדיין סגורים - מכבי אש דפקו איחור.
במשך כל שנותיי כאוהד חולון לא חיכיתי כל כך להכנס לשער 3 כשמאות אוהדים נדחסים למעבר צר עם 3 אנשי בידוק.
לפני הטקס ויקטור תפס את המיקרופון והטריף את הקהל, הגוף מלא באדרנלין ואני לא מפסיק לקפוץ על הפרקט ואני רואה את כולם מחייכים. חיוכים מלאי טירוף.
לקראת 19:30 החל הטקס.
עמדתי בפינה של שער 2 עם שלט מהתפאורה ביד ופשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות.
כל שניה שעברה, כל מילה, הכל חדר עמוק יותר ויותר.
סרטון הפרידה המרגש, האנשים סביבי הכל קיבל משמעות הרבה יותר גדולה באותו רגע.
אנשים מבוגרים שלא ראיתי מעולם חיבקו אותי ואמרו לי שהם מרגישים בדיוק כמוני.
האולם החל להתמלא בפלאשים מכיוון שער 3 ואז גם בשער 2, בשלב מסויים נשמעו קריאות ´אימפריה, אימפריה´ , הדמעות החלו לרדת שוב.
חזרתי לשער 3, לאותה בלטה שמשרתת אותי כבר כמה שנים טובות (בשנים הראשונות עוד הייתי עומד למעלה), מסביבי המשפחה שלי וכולנו סובלים מאותן טמפרטורות שמזכירות את הימים הכי חמים של הקיץ.
לא הפסקתי לעודד לרגע וגם לא רציתי להפסיק, נתתי את קולי בפעם האחרונה לאולם הפחים.
לקראת סוף המשחק, אחרי כל סל התפרצה ממני שאגה של שמחה ודמעה שעמדה בעין, הרגשתי את הסוף.
* * *
אין די מילים כדי לתאר ולשתף מה הם הפחים בשבילי.
9 שנים שבמבט לאחור עברו ברגע.
בפעם הראשונה שראיתי את אולם הפחים הוא היה נראה ענק, יפה.
היום, 9 שנים מאותו רגע, אחרי שהייתי בפחים אלפיי פעמים, אחרי שדרכתי בכל פינה באולם, טיפסתי על הברזלים, ניקיתי את הפרקט, ואפילו השתתפתי במצוד אחר החולדה מחדר הציוד (זה נכון...), חוויתי ניצחונות והפסדים, רגעי שמחה ועצב, אולם הפחים כבר לא נראה ענק ויפה כמו אז.
היום אני רואה את הפחים באור שונה לגמריי, עם השנים הפחים הפכו בשבילי לבית.
כל כיסא שבור או דלי שתלוי על הגג או סימן של אבוקה על אחת הבלטות בשער 3 הן סיפור בפני עצמו. עולם ומלואו. אולם ומלואו.
האולם הזה לא הכי נוצץ או חדש אבל הוא שונה, מיוחד.
רק מי שגדל כאן יבין על מה אני מדבר ומה אני מרגיש ברגעים אלו.
רק מי שגדל כאן יכול לקרוא לאולם הפחים ´בית´.
